הוזמנתי פעם לדבר בפני קבוצה, שהמכנה המשותף שלהם היה "כאבים".
כולם שם היו כאלו שהחיים לא האירו להם פנים.
היה ממש אפשר להרגיש את זה באויר.

דיברתי בפניהם- אליהם, אבל אח"כ..חשבתי שהם רק עוררו אצלי את העניין
והדברים ראויים לכולם.

אז הנה הדברים פרושים לפניכם.

החל מפרשת 'מקץ' ,דרך פרשת השבוע שלנו ,וכלה בפרשת 'ויחי' ,
התורה מונה שמונה פעמים בהם יוסף בוכה.

כשהאחים מופיעים לפניו בפעם הראשונה,
כשמביאים אליו את בנימין,
כשמתודע אל אחיו,
כשבוכה על צוארי בנימין,
כשנפגש עם יעקב אביו,
ועוד שלוש פעמים לאחר פטירת יעקב אביו.

יוסף כפי שמעידה התורה אינו "מקמץ" בבכי.

אבל א"כ, מדוע במשך עשרים ושתים שנה שמתחילות בזריקתו לבור ועוברות דרך מסע מטלטל במצרים,
מדוע שם לא מוזכר ולו פעם אחת שיוסף בוכה ??
מדוע כל הבכי הרב מתנקז דוקא אל סיום אותם השנים ??

את התשובה מצאתי בהבחנה נפלאה של הרש"ר הירש בפסוק המתאר את פגישתו של יוסף עם יעקב אביו.

"ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד".
בפשטות לפי דברי רש"י הכונה היא על יוסף שבכה על צוארו של יעקב אביו.

הרש"ר הירש מבחין במילה אחת מתוך הפסוק,שפותחת לנו צוהר לליבו של יוסף.

" יוסף בכה,יעקב לא בכה, יוסף בכה "עוד",
יעקב כבר כילה לבכות.
יעקב חי עד כה…הוא בכה את יוסף,האבל שלט בחייו.
אך בחיי יוסף רבו התמורות והחליפות, ולא היתה לו שהות לפנות את ליבו לצער הפרידה.
רק עתה…הוא חש את כל צער הפרידה וחי עוד פעם את עשרים השנה שכבר עברו.

הרש"ר הירש מתיייס למילה "עוד" ומסביר שהבכי של יוסף על צוארי אביו כלל בתוכו גם את הדמעות שלא זלגו במשך עשרים ושתים שנה.
במשך עשרים ושתים שנה יוסף לא בוכה משום שהוא עסוק בלבנות את עצמו מול כל התמורות והזעזועים שהוא חווה.

הבכי הוא כלי ביטוי לרגש,
הוא מבטא בעוצמה את הרגשות שלהם אי אפשר לתת ביטוי במילה הנאמרת
הבכי הוא אכן רצוי ונדרש,
אבל הוא גם עלול להיות מסוכן.
הוא עלול לכלוא את האדם ו"למסגר" אותו בתוך הצער והכאב.
הבכי יכול לייצר מסך שיסתיר את התקוה.

לאור דבריו של הרש"ר הירש אפשר להוסיף כי לא לחינם משתמשת התורה במילה "עוד".
כשיוסף מתודע אל אחיו הוא אומר להם:
"העוד אבי חי" ?
האם עדיין אבי חיי ?
במשך עשרים ושתים שנים השאלה הזאת עומדת מולו ביום ובלילה.
אבל הוא לא בוכה.

כשהכל מסתיים, עכשיו הזמן לבכות.
עכשיו אפשר לבכות גם על "העוד אבי חי" של עשרים ושתים שנה.
"…ויבך על צואריו עוד".

האדמו"ר רבי אהרון מבעלזא,כשנפגש לאחר השואה עם בעל ה'אמרי אמת' מגור,
שאל אותו :
מדוע כשנפגשו יוסף ובנימין ובכו האחד על צוארו של השני, מדוע כל אחד בכה על מקדשו של השני,
הרי חז"ל מסבירים שיוסף בכה על המקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין ויחרבו,ובנימין בכה על משכן שילה שיהיה בחלקו של יוסף ויחרב,
מדוע שלא יבכו כל אחד על של עצמו ??

אלא, אמר רבי אהרון מבעלזא :
על החורבן של עצמו לא בוכים אלא מתחילים לבנות, לא שוקעים בעבר,אין בזה שום תועלת,
על החרבן של השני מותר לבכות.

שניהם איבדו את הכל באותם ימים אפלים.
החסידויות בעלות אלפי חסידים שהיו תחת הנהגתם, נכחדו כמעט לגמרי וכך גם משפחתם.
אבל הם היו עסוקים בלבנות..

סבתא שלי , סבתא אסתר ע"ה לא סיפרה על מה שעברה באותם ימים.
את מעט הסיפורים סיפרו חברותיה ששהו איתה יחד באותם המקומות; אושוויץ וברגן בלזן.

אחד מהסיפורים היה,כך הם סיפרו, שבכל יום שאותם ארורים היו מעמידים את דרי המחנה למסדר של שעות בקור המקפיא
באותם רגעים קשים מנשוא, היתה סבתא לוחשת בדיחות לחברותיה שעמדו מסביב.

זה נשמע לא הגיוני, זה הזמן להלצות ??
וסבתא הרי ידעה לבכות,ויעיד על כך סידור התפילה שלה שהיה ספוג מדמעות.

אבל אותם חברות סיפרו שאותן המילים, שאותם משפטים הדליקו להן פנס בתוך החשיכה.
הן פתחו להם צוהר שבו יכלו להתבונן ולהיות ולו לכמה רגעים בעולם אחר,בעולם שבו מותר לצחוק ולחייך…

עת לשחוק…ועת לבכות…

ישנם כאבים, ישנן מצוקות…
מותר לכאוב ומותר לבכות..
גם יוסף בכה ולא פעם אחת..
אבל הוא גם מלמד אותנו שאסור ליפול למלכודת הכאב,
צריך להמשיך ולבנות,
אסור לנו למסגר את חיינו סביב הכאב.

"אני יוסף" אלו המילים הראשונות.
אני כאן ואני יוסף.
אם זה קיים, אזי יש מקום לכאב של עשרים ושתים שנה,
"העוד אבי חי".

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]